שני בעלי מניות, בעלי ידידות מקצועית ארוכת שנים, מחזיקים 50:50 בחברה פרטית, שמהווה "מעין שותפות".
לא נחתם ביניהם הסכם בעלי המניות בחברה וההחלטות בה מתקבלות ללא עיגון בהסכמים בכתב ולא במסגרת ישיבות דירקטוריון מסודרות (דוגמה שכיחה בקרב לא מעט מחברות פרטיות, בה מספר מצומצם של בעלי מניות, בעלי קשר אישי או היכרות מוקדמת (כגון קרובי משפחה, ידידים וכו').
לאחר שנים של פעילות משותפת, החלו חילוקי דעות בין השניים, בו בעל המניות הדומיננטי הדיר את חברו מכל הקשור לניהול ענייני החברה בפן המקצועי והכספי, בוצעה חלוקה לא שווה של משאבי החבר לרבות העמסת הוצאות, ועוד ועוד.
החברה נקלעה למבוי סתום, עד כדי שיתוק או כמעט שיתוק.
מה הסעד הראוי שיאפשר להביא את המחלוקות בין השניים לסיומה, כך החברה תוכל להמשיך לפעול?
בדוגמא שלעיל, פנה בעל המניות שהודר בתביעה שהתבססה בין היתר, על עילת הקיפוח, וכן שהצדדים נקלעו למבוי סתום ושורר ביניהם אובדן אמון.
נשאלת השאלה, מהו קיפוח ומהם קשת הסעדים הנתונים בידי ביהמ"ש.
עילת הקיפוח מעוגנת בסעיף 191(א) לחוק החברות, הקובע כדלקמן:
הזכות במקרה של קיפוח
191.(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
ראשית, מנוסח סעיף עולה, שזכות התביעה בתביעת קיפוח מוקנית ל"בעל מניה", המוגדר ביחס לחברה פרטית, כ"מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה." (סעיף 176 לחוק החברות). יצוין, שזכות התביעה תעמוד גם למי שאינו רשום באופן פורמלי כבעל/י מניות במרשם החברה, אך הוא אוחז בזכות המהותית לקבלת המניה והיעדרו של הרישום הוא טכני או פורמלי.
המונח קיפוח, בא תחת השימוש שנעשה בעבר במונח "עושק המיעוט".
קיפוח המיעוט עיקרו חלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות. מרקם היחסים בין הצדדים בחברות כ"מעין שותפות", הינה כזו שפעילותה התאפיינה ביחס אישי הכרוך באמון והייתה קיימת הבנה בדבר הניהול המשותף, תוך חלוקת תחומי הניהול בהתאם למומחיות הצדדים.
כדי לבחון האם מתקיים קיפוח, על בית המשפט לבחון בעיקר האם נפגעו "ציפיותיו הלגיטימיות" של בעל המניות.
סעיף 191 לחוק החברות על פי לשונו, אינו עוסק רק בקיפוח המיעוט, אלא, עניינו בקיפוח באופן כללי. כך, לשון החוק קובעת כי: "התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו".
כך לדוגמא, קבוצה שהיא הרוב בקרב בעלי המניות, יכולה לעתור למתן סעד של היפרדות.
מקום שבו הוגשה על ידי בעל מניות תביעה בעילה של קיפוח, מושכות ניהול ההליך ובחירת הסעד המתאים עוברות לידיו של בית המשפט.
לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של "מבוי סתום" בין בעלי מניות או "אובדן אמון" בין בעלי מניות בחברות מעין-שותפות.
במצב שבו לא שורר אמון בין הצדדים, יכולתם להמשיך לפעול בשותפות בהפעלת החברה אינה קיימת, ובמרבית המקרים, בית המשפט יורה על היפרדותם.
אלא, שהחלטת בית המשפט להורות על היפרדות בין צדדים – בין בשל קיומו של קיפוח ובין מחמת היקלעות הצדדים למבוי סתום – אינה בבחינת סוף פסוק, ועל בית המשפט לקבוע את אופן ביצוע ההיפרדות
היפרדות הצדדים אפשר שתיעשה, בין היתר, באופן של רכישה כפויה או של התמחרות הדדית.
במצב טיפוסי של צד מקפח מול צד מקופח, דרך המלך היא רכישה כפויה של מניות המקופח בידי המקפח.
לעומת זאת, מקום שבו נוצר צורך לבצע הפרדת כוחות נוכח אובדן אמון בין בעלי המניות מבלי שקיים קיפוח, אזי דרך המלך היא התמחרות בשיטת המעטפות, תוך מתן אפשרות לכל אחד מן הצדדים הזדמנות שווה – עד כמה שניתן – לרכוש את מניות הצד האחר, במחיר הוגן.
בין מכלול השיקולים העומדים לנגד עיני בית המשפט בבואו לקבוע ולעצב את מנגנון ההיפרדות בין צדדים, אם לצורך הסרת קיפוח ואם לצורך הפרדת כוחות בחברה (שיקולים שאינם בגדר רשימה סגורה), נמנו השיקולים הבאים: שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדים שלישיים כמו עובדים וספקים; הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקו, ופערי הכוחות בין הצדדים – הן פערי כוחות כלכליים והן פערים במישורים אחרים. לדוגמה, יכול שלצד תהא נגישות רבה יותר למידע הנוגע לחברה, לעובדיה ולספקיה.