חובות נושאי משרה ובעל שליטה

דיני החברות מטילים חובות שונות על בעלי תפקידים ובעלי עניין. נהוג לחלק את בעלי התפקידים ואת בעלי העניין בחברה לשלוש קבוצות: נושאי המשרה, בעל השליטה ובעלי המניות (נדון בשניים הראשונים).

נושאי המשרה אשר מנהלים את החברה, הם בעלי כוח להשפיע על נכסי החברה (וכן בעלי המניות ונושיה), ומשכך חבים הם בחובת זהירות ובחובת אמונים כלפי החברה.

ראשית, מיהו נושא משרה וכיצד ניתן לזהותו.

המונח "נושא משרה" מוגדר בסעיף 1 חוק החברות, באופן הבא: 

"נושא משרה – דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקי ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן מנהל אחר הכפוף במישרין למנהל הכללי".

החוק מגדיר נושא משרה בחברה כמי שמחזיק באחת מאותן פוזיציות בכירות בחברה וכן מי שמחזיק באחד מאותן הפוזיציות בפועל אף אם תואר תפקידו מוגדר באופן שונה, כל שתחול על כל ממלא תפקיד בחברה. 

לצורך בחינת סיווגו של אדם כנושא משרה בחברה, הגישה הנוהגת הינה בחינה מהותית של הפונקציה אותה ממלא אותו אדם בחברה.

ישנם בעלי תפקידים אשר מכוח תואר משרתם עצמו ייחשבו כנושאי משרה בחברה וישנם בעלי תפקידים, אשר בשל מכלול נסיבות ספציפיות, כגון מעמדם והשפעתם בחברה, הסמכויות והכוח שריכזו בידם בפועל, מהות התפקידים שהוטלו עליהם, אופי העסקתם ייחשבו כנושאי משרה בחברה, גם אם התואר ש"הודבק" להם, אינו תואם את הפונקציה שהם ממלאים בחברה בפועל.

חובת הזהירות וחובת האמונים בהם חבים נושאי משרה

סעיף 252 לחוק החברות, קובע את חובת הזהירות המוטלת על נושא משרה:  

252. (א) נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר.

במסגרת חובת הזהירות, על נושא המשרה לנקוט בכל אמצעי הזהירות ולפעול ברמת המיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר בנסיבות העניין (סעיף 253 לחוק החברות), ומכאן כי התנהגותו נבחנת באופן אובייקטיבי.

הכלל הוא כי חובת הזהירות של נושא משרה בחברה היא חובה שלו כלפי החברה ולא כלפי בעלי-המניות בה. ככל שהחובה הופרה באופן שגרם לחברה נזק, רשאית החברה לתבוע את נושא המשרה ולהיפרע את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת החובה.

לכלל זה עשויים להיות חריגים, בהם יוכר קיומה של חובת זהירות כלפי בעלי-המניות בה.

החריג חל מקום בו ניתן לקבוע כי לבעלי-מניות בחברה נגרם נזק ישיר, בניגוד לאותם מקרים בהם הנזק שנגרם להם הוא נזק משני הנובע מהנזק שנגרם לחברה. ההנחה העומדת ביסוד ההבחנה בין "נזק ישיר" ל"נזק משני" היא כי כאשר נגרם נזק לחברה, הדבר מביא בדרך-כלל לירידת ערכה של החברה וכתוצאה מכך לירידה בשווי מניותיה. ירידה כזו משפיעה על כל בעלי-המניות באותה המידה.

מנגד, כאשר הנזק שנגרם איננו נובע מירידת שווי החברה, כאשר מדובר בנזק שנגרם לא לכל בעלי-מניותיה של החברה אלא רק לחלקם, במקרים כאלה ניתן לקבוע כי נושא המשרה הפר את חובת הזהירות שלו כלפי בעלי-מניות בחברה ולא רק כלפי החברה, ואותם בעלי-מניות שנפגעו יכולים לתבוע פיצוי בגין הנזק שהפרה כזו גרמה להם

סעיף 254(א) לחוק החברות קובע חובת האמונים המוטלת על נושא משרה בחברה:

"(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –

(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין ענייניו האישיים;

(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;

(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;

(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.

חובת האמונים כוללת את החובה של נושא המשרה לפעול אך ורק לטובת החברה ולהימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים. כן כוללת חובת האמונים את חובת הגילוי אשר בגדרה על נושא המשרה לגלות לחברה פרטים הנוגעים לענייניה ואשר הגיעו לידיעתו מתוקף מעמדו בחברה.

המחוקק הטיל על נושא משרה בחברה חובה בסיסית לנהוג בתום לב ולפעול לטובתה של החברה.

הסעיף קובע את האיסור הכללי ולאחריו מפרט רשימה לא סגורה של דוגמאות ליישומה. החובה הכללית של נושא המשרה, היא לפעול לטובת החברה ולא להעדיף את טובתו והאינטרסים שלו על פני אלה של החברה. 

כך לדוגמא, כאשר נושא משרה בחברה נחשף להזדמנות עסקית טובה, מתעורר חשש כי הוא יעדיף לנצל את ההזדמנות העסקית הזו בעצמו כדי ליהנות באופן מלא מהרווח הכרוך בניצולה ולא לחלוק את הרווח הזה עם החברה, קרי עם יתר בעלי המניות (חשש שגובר ככל שהעסקה בה מדובר היא יותר אטרקטיבית ופחות מסוכנת). לכן, בסעיף 254(א)(3) נאסר על נושא המשרה לנצל הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג לעצמו או לאחר טובת הנאה. 

חובת ההגינות ותום הלב החלה על בעל שליטה

בעל השליטה בחברה הוא בעל מניות שיש לו היכולת לכוון את פעילותה של החברה.

החובה העיקרית והייחודית המוטלת על בעל השליטה כלפי החברה היא החובה לפעול בהגינות. 

סעיף 193(א) לחוק החברות קובע את תחולתה של חובת ההגינות החלה על בעל שליטה:

"(א) על המפורטים להלן מוטלת החובה לפעול בהגינות כלפי החברה:

(1) בעל השליטה בחברה;

(2) בעל מניה היודע שאופן הצבעתו יכריע בענין החלטת אסיפה כללית או אסיפת סוג של החברה;

(3) בעל מניה שלפי הוראות התקנון יש לו כוח למנות או למנוע מינוי של נושא משרה בחברה או כוח אחר כלפי החברה." 

(ב)על הפרת חובת הגינות יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, בשים לב למעמדם בחברה של המנויים בסעיף קטן (א).

חובות בעל השליטה כוללות גם את החובה שלא לקפח בעלי מניות אחרים (סעיף 192(ב) וסעיף 191 לחוק החברות) ואת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת המוטלות על כל בעל מניה (סעיף 192(א) לחוק החברות).

חובת ההגינות הינה חובה ייחודית החלה על בעל השליטה בחברה, כמו גם על בעל מניות הנמצא ב"עמדת כוח ואינה חלה על נושאי המשרה בה.

חוק החברות אינו מגדיר ומפרט מה תוכנה של "חובת ההגינות", אך סעיף 283 (א) לחוק החברות קובע כי אי-גילוי של עניין אישי מצד בעל השליטה מהווה הפרה של חובה זו:

"283 (א) נושא משרה שלא גילה את ענינו האישי כאמור בסעיף 269 יראו אותו כמי שהפר את חובת האמונים; בעל שליטה בחברה ציבורית או בחברה פרטית שהיא חברת איגרות חוב שלא גילה את ענינו האישי כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שהפר את חובת ההגינות."

לסיכום, כאשר מדובר בבעל שליטה בחברה או בבעל כוח הכרעה, מוטלת עליו החובה לפעול בהגינות כלפי החברה. קיימת חשיבות רבה לקיום החובות שחלות על בעל השליטה בחברה, מתוקף תפקידו ויכולתו להכווין את פעילותה.