הליכי גביה מנהלית ומרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי

הליכי גביה מנהלית

על פי פסיקת בית המשפט העליון, הליכי גביה מנהליים בהם נוקטת רשות אינם עוצרים או מאפסים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי בו נקטה לגביית החוב (רע”א 4302/16 עיריית ירושלים נ’ פרידמן צבי, מיום 16.4.2018).

המעשה שהיה כך היה:

בשנת 2015 הגישה עיריית ירושלים תביעה אזרחית לבית משפט השלום בגין חוב ארנונה בגובה של כ-106,000 ש”ח, שנוצר בין השנים 2008-2000, במסגרתה ביקשה לחייב את מר פרידמן בתשלום חוב הארנונה.

מר פרידמן טען להתיישנות החוב; העירייה מצדה טענה כי התביעה לא התיישנה מפני שלאורך השנים ננקטו הליכי גבייה מנהליים, אשר לשיטתה עצרו את מרוץ ההתיישנות.

בית משפט השלום דחה את תביעת העירייה לנוכח התיישנות החוב וקבע, כי אין בהליכי גבייה מנהליים אותם נוקטת רשות, לצורך גביית חוב, כדי להשפיע על מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תובענה אזרחית בגין אותו החוב.

במילים אחרות, אם נקטה העירייה הליכי גבייה מנהליים, אך הגישה את התובענה האזרחית לבית המשפט לאחר שחלפו שבע שנים מיום שנולדה עילת התובענה – התובענה התיישנה.

ביהמ”ש קבע כי הליך שבכוחו להשעות את מרוץ ההתיישנות, הינו “תובענה” – המוגדרת בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ”הליך אזרחי לפני בית משפט” – ולא הליך גבייה מנהלי שנוקטת רשות מנהלית.

 

בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את הערעור שהגישה העירייה על פסק הדין וקבע, בין היתר, כי הליכי גבייה מנהליים לא ישפיעו על מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי; לעמדתו, הדבר עולה בקנה אחד אף עם הטעמים שביסוד מוסד ההתיישנות – ובהם הצורך בוודאות ויציבות – שכן יש באלו לתמרץ את הרשות לפעול במהירות ובשקדנות הראויה לגביית חובותיה.

העניין הובא לפתחו של ביהמ”ש העליון במסגרת בקשת רשות ערעור.

ביהמ”ש מצא, כי המדובר בשאלה משפטית עקרונית בעלת משמעות רחבת היקף, וכמו כן, מפאת חוסר אחידות בפסיקות בתי המשפט בשאלת ההתיישנות, נתן רשות לערער ודן בבקשה כבערעור.

בדיון בבית המשפט העליון, התייצב היועץ המשפטי לממשלה.

עמדתו – כדעת בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, היינו, הליכי גבייה מנהליים אינם צריכים להשפיע על מרוץ ההתיישנות להגשת תובענה אזרחית.

נזכיר כי בתאריך 20.6.2010 ניתן פס”ד בבית המשפט העליון פס”ד בעניין נסייר נ’ עיריית נצרת עילית (רע”א 187/05), שם נקבע כי הליך גביה מנהלי נתון להתיישנות וניתן להעלות טענת התיישנות (שהינה במהותה טענת הגנה) במסגרת פנייה (עתירה מנהלית) יזומה של הנישום וכן פס”ד בעניין ‏עיריית חיפה נ’ סלומון בע”מ (עע”מ 8832/12 מיום 15.4.2015) בו נקבע בין היתר, כי פעולות גבייה מנהליות שהובאו לידיעת החייב, יקימו חזקה בדבר “איפוס” מרוץ ההתיישנות בהליך המנהלי.

העירייה טענה כי דינה של “רשות” שונה מדינו של ראובן. לשיטתה הליכי גבייה מנהליים הננקטים על ידה צריכים להיחשב ל”תובענה”, ולכן שעון מרוץ ההתיישנות נעצר בנתיב ההליך אזרחי.

כידוע, רשות מנהלית רשאית לנקוט בשני מסלולים לשם גביית חובות: במסלול הראשון – הליך המנהלי (בין עפ”י פקודת העיריות ובין עפ”י פקודת המיסים גביה) ובמסלול השני בהליך אזרחי (הגשת תובענה בבית המשפט).

את הליכי הגביה המנהלים ניתן לחלק לשני סוגים: “גביה אקטיבית”, במסגרתה הרשות נוקטת ביוזמתה בהליכים לגביית החוב, ו“גביה פסיבית”, במסגרתה הרשות אינה פועלת לגביית החובות, אלא ממתינה שהפרט יהא זכאי לאישור לפעולה כלשהו – ומתנה את האישור בתשלום החוב (כדוגמת אישור לרישום בטאבו).

בהליכי גביה מנהלית אקטיבית רשאי הפרט להתגונן בטענה שהחוב התיישן, וזאת על דרך של הגשת עתירה מנהלית נגד העירייה; כנ”ל ביחס להליכי גביה פסיביים, דהיינו בחלוף תקופת ההתיישנות אין הרשות רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו כתנאי למתן אישור או תעודה.

העירייה טענה כי תחת יריעת סעיף 15 לחוק ההתיישנות (כותרתו “תובענה שנדחתה”) יכולים לבוא גם הליכי גבייה מנהליים, כך שיהא בכוחם של אלה להשעות את מרוץ ההתיישנות, משל היו “תובענה”.

בביהמ”ש העליון דחה את פרשנות העירייה וקבע כי לשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו נוגע להליך גבייה מנהלי. סעיף 15 לחוק ההתיישנות פותח בלשון “הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי”. תובענה נאמר, ולא הליך גבייה מנהלי.

ביהמ”ש קבע, כי “דינה של רשות מקומית, לעניין הגשת תביעה בעניין אזרחי, כדין כל אדם”.

אחד מעקרונות ההליך האזרחי – הפורש כנפיו גם על הסדרי ההתיישנות – הוא עיקרון השוויון בין בעלי הדין; פרשנות העירייה, לו הייתה מתקבלת, הייתה מקנה לה יתרון שלא עומד לה בהליך האזרחי, על פני בעלי דין אחרים.

המסקנה אליה הגיע בית המשפט היא, כי אין להעניק לרשות “הקלות” בדמות עצירת מרוץ ההתיישנות בדין האזרחי, אך בשל העובדה כי נקטה בהליכי גבייה מנהלים.

משמע, בתחום דין ההתיישנות האזרחי ניצבת הרשות הציבורית ככל בעל דין. 

הליכי הגבייה המנהליים אינם מקפיאים את מרוץ ההתיישנות בהליך האזרחי.

בו בעת נקבע, כי בהתאם ל“חזקת האיפוס” שנקבעה בפס”ד סלומון – בכוחה לסייע לרשות בכל הקשור למרוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המנהליים; כלומר, פעולות הגבייה המנהליות שנקטה רשות אינן עוצרות אמנם את המרוץ האזרחי, אך הן עשויות לעצור את מרוץ ההתיישנות המנהלי, מהטעם שאין לזקוף לחובת הרשות את פרק הזמן שבו נקטה הליכים לגביית החוב, והחייב ידע או היה צריך לדעת עליהם.

ביהמ”ש קבע, כי תחולתה בזמן של ההלכה, הינה לעבר ולעתיד.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן