מקום שנוצרו חילוקי דעות בין בעלי מניות בחברה פרטית, בין בדירקטוריון ובין באסיפה הכללית, המלווים בחשדנות ואובדן אמון מוחלט, בלא מעט מקרים הסכם בעלי מניות/הסכם המייסדים ותקנון החברה, קובעים מנגנון היפרדות מוסכם, כדוגמת "במבי" (Buy Me Buy You); במסגרתו של אותו מנגנון, הצד שמבקש את הפרדת הכוחות נוקב בהצעת מחיר עבור החברה כולה, ולאחר מכן הצד השני יכול לבחור האם למכור את מניותיו לפי המחיר שהוצע או לחלופין לרכוש את מניות המציע לפי מחיר זה.
לעיתים, אחד הצדדים עותר לביהמ"ש בעילת קיפוח ומבקש מבית המשפט סעד של היפרדות. בנסיבות אלו משהצדדים נכנסו בשערי בית המשפט, מושכות ניהול ההליך ועיצוב מנגנון ההיפרדות נמצא בידי בית המשפט, שנדרש לקבוע את מנגנון ההיפרדות שיהלום את נסיבות המקרה.
סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע כלהלן:
הזכות במקרה של קיפוח
191. (א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
סעיף 191 לחוק החברות, נותן לבית המשפט מרחב גמישות ושיקול דעת רחב ומאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של "מבוי סתום" בין בעלי מניות או "אובדן אמון" בין בעלי מניות בחברות שהן מעין-שותפות.
החלטת בית המשפט להורות על היפרדות בין צדדים – בין בשל קיומו של קיפוח ובין מחמת היקלעות הצדדים למבוי סתום – אינה בבחינת סוף פסוק, ועל בית המשפט לקבוע את אופן ביצוע ההיפרדות.
בין השיקולים העומדים לנגד עיני בית המשפט בבואו לקבוע ולעצב את מנגנון ההיפרדות בין צדדים, אם לצורך הסרת קיפוח ואם לצורך הפרדת כוחות בחברה, נמנו השיקולים הבאים (שאינם רשימה סגורה): שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדים שלישיים כמו עובדים וספקים; הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; ופערי הכוחות בין הצדדים – הן פערי כוחות כלכליים והן פערים במישורים אחרים. לדוגמה, יכול שלצד תהא נגישות רבה יותר למידע הנוגע לחברה, לעובדיה ולספקיה.
במצב טיפוסי של צד מקפח מול צד מקופח, דרך המלך היא רכישה כפויה של מניות המקופח בידי המקפח, על פי הערכת שווי, תחת פיקוח של בית המשפט, כך שהצד המקפח לא יקפח את בעל המניות המקופח בכך שיציע לו מחיר הנופל משווי המניות בשוק או שווי המניות אילולא הקיפוח (ויתכן בתוספת פרמיה עודפת על שווי המניות הנובע ממצב שב נאלץ שלא בטובתו לעזוב את החברה).
מדובר במנגנון שהוא פשוט ליישום, ומאפשר לקבוע מראש איזה מהצדדים יהיה בעל השליטה לאחר הפרדת הכוחות.
לעומת זאת, מקום שבו נוצר צורך לבצע הפרדת כוחות בין בעלי המניות הנובעת מאובדן אמון בין השותפים, מבלי שקיים קיפוח, אזי דרך המלך היא התמחרות בשיטת המעטפות, לאור פשטותה ומשום שהיא שוויונית. בשיטת המעטפות מגיש כל אחד משני הצדדים, באופן סימולטני, מעטפה שבה הצעת שווי עבור החברה כולה שעל פיה הוא מוכן לרכוש את מניות הצד השני. הצד שהצעתו היא הגבוהה יותר יהיה חייב לממש את הצעתו ולרכוש את מניות הצד השני על פי השווי שהוצע.
התמחרות בשיטה זו מאפשרת לכל אחד מן הצדדים הזדמנות שווה – עד כמה שניתן – לרכוש את מניות הצד, ללא תלות במעריך שווי חיצוני ומקנה לשני הצדדים הזדמנות להמשיך לנהל את החברה תוך הבטחת מחיר הוגן לצד שיפסיד בהתמחרות.
מנגנון זה פחות מתאים לסיטואציה שבה לצד אחד יש עמדה כלכלית עדיפה באופן משמעותי בהשוואה לצד השני – בייחוד בהיבטי מימון ונזילות – שאז מתעורר חשש ממשי שהצד החזק יוכל להציע הצעה שתָקנה לו יתרון בלתי הוגן על פני הצד החלש.